- דיני חוזים
- מומחים לדין הזר
- ייפוי כוח מתמשך
- משפט מסחרי
- הדין האמריקאי
- דיני תעופה
- מטבעות דיגיטליים
- אשרות עבודה
- דין סין (China Law)
- דיני עבודה
- תביעות ביטוח ונזקי רכוש
- פלילי
- מקרקעין ונדל"ן
- דיני צרכנות ותיירות
- קניין רוחני
- דיני משפחה
- דיני חברות
- הוצאה לפועל
- רשלנות רפואית
- נזקי גוף ותאונות
- תקשורת ואינטרנט
- מיסים
- תעבורה
- חוקתי ומנהלי
- גישור ובוררויות
- צבא ומשרד הבטחון
- ביטוח לאומי
- תמ"א 38
- פשיטת רגל
- תביעות ייצוגיות
- לשון הרע
- דיני ספורט
- אזרחויות ואשרות
- אזרחות זרה ודרכון זר
- ירושות וצוואות
- נוטריון
פסק-דין בתיק ת"ק 20438-03-12
|
ת"ק בית משפט לתביעות קטנות חיפה |
20438-03-12
28.6.2012 |
|
בפני : גילה ספרא - ברנע |
|
| - נגד - | |
|---|---|
|
: ע.ע |
: חברת בריטיש איירווייס |
| פסק-דין | |
התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה בגין נזקים, שנגרמו לו עקב איחור בטיסת הנתבעת מישראל ללונדון ועקב איחור במסירת מזוודתו.
התובע הזמין באמצעות את האינטרנט של חברת "אקספדיה" טיסה לברזיל, מקטע הטיסה מישראל ללונדון הוזמן מהנתבעת ומקטע הטיסה מלונדון לסן פאולו, ברזיל ע"י חב' טאם ( פרטי הטיסות, נספח א' לכתב התביעה). טיסת הנתבעת מס' 164 היתה אמור לצאת מישראל בשעה 17:05 ולנחות בלונדון בשעה 20:15. טיסת ההמשך של טאם היתה אמורה לצאת משדה התעופה הית'רו, לונדון בשעה 22:35. בפועל טיסת הנתבעת יצאה בשבע דקות איחור, בשעה 14:12, ונחתה בלונדון ב-44 דקות איחור, בשעה 20:59 ( דו"ח טיסה, נספח ג' לכתב ההגנה).
התובע טען בכתב התביעה כי הטיסה התאחרה כשעתיים וחצי וכי קיבל את המזוודה באיחור של חמישה ימים. במכתב שהפנה אל הנתבעת ביום 3/8/11 ( נספח ד' לכתב ההגנה) טען כי האיחור היה בן שעתיים, אך בדיון הודה התובע כי טעה בהערכת זמן האיחור בטיסה ( פרוטוקול, עמ' 2, שורות 30-31). על כן אני מקבלת את טענת הנתבעת לאיחור של 44 דקות בלבד ואת העובדה שהתובע קיבל את המזוודה ביום 18/6/11 וכי כבר ביום 16/6/11 הגיעה המזוודה למלון בסן פאולו בו היה אמור התובע להתאכסן, אך הוא עבר למלון אחר בריו דה ז'ניירו ( דו"ח כבודה, נספח ה' לכתב ההגנה). בדיון לא התייחס התובע לשאלה מדוע לא שהה במלון בו הודיע שישהה בסן פאולו.
לאחר קביעת העובדות, אדון בשאלת האחריות לשני המחדלים: האיחור בטיסה והאיחור במסירת הכבודה.
האיחור בטיסה. כאמור הטיסה איחרה בסה"כ ב-44 דקות. יש להתייחס לעובדה כי התובע הפריז בזמן האיחור של הטיסה, ומשהתברר משך האיחור, אני קובעת כי הנתבעת אינה אחראית לפצות את התובע בגין האיחור ממספר טעמים.
ראשית, המדובר באיחור סביר וצפוי, והוא אינו באחריות הנתבעת, בהתחשב בעובדה שהנחיתה בשדה התעופה התבצעה בשעה 19:54 ( נספח ג' לכתב ההגנה), כלומר שהנתבעת עמדה בחובתה לנקוט אמצעים למניעת הנזק, וצמצמה את האיחור הפעוט של 7 דקות בהמראה, ואף הקדימה להגיע ליעד. האיחור ביציאת הנוסעים מרגע הנחיתה במשך כשעה אינו בשליטתה אלא בשליטת שדה התעופה בלונדון. גם לגבי האיחור של 44 דקות נקבע בפסיקה כי הוא סביר וצפוי. ביחס לאיחור של חצי שעה כי מדובר ב"תופעות ידועות לכל והן חלק מהחיים המודרניים" והתביעה הוגדרה ע"י כב' השופט שטרסמן "מן הקנטרניות והטורדניות ביותר" ( ת"ק (פתח תקוה) 3507/06 אורי אפרת נ' אליטליה, פסק דין מיום 19.3.2007, מופיע בנבו ובתקדין).
שנית, נזקי התובע ארעו גם ברשלנות שלו, בכך שהזמין טיסת המשך, המאוחרת מהמועד הצפוי של נחיתת הטיסה הראשונה בשעתיים ועשרים דקות בלבד, כאשר זמן הקישור המינימלי המומלץ בשדה התעופה הית'רו, לונדון הינו שעתיים וחצי. הערה בעניין עודכנה ע"י הנתבעת בדו"ח נתוני הנוסע PNR ( נספח ב' לכתב ההגנה), והיה על החברה שהזמינה את הטיסה לעדכן את התובע, לרבות בעניין החשש שהכבודה לא תגיע במועד. מאחר והתובע לא צירף גורמים רלוונטיים נוספים כמו סוכנות הנסיעות, לא שמענו את גרסתם, ובכל מקרה החובה למסור לנוסע את כל הפרטים מונחת לפתחה של סוכנות הנסיעות לפי תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג-2003.
התובע היה אמור לעלות על טיסת טאם, שהיתה אמורה להמריא בשעה 22:35. בתגובה לבקשה לצירוף נתבעת מפרט התובע כי הזמן הנדרש להגעה משער היציאה של הנתבעת לשער העליה של טאם הינו 120 דקות. מכאן החשיבות בזמן הקישור המינימלי, בו לא עמדה ההזמנה (ראה ת"ק 27032-04-11 פנינה גליק נ' נהורה טורס, 6.10.2011, מופיע בנבו, אף שלא ברור מפסק הדין מהו ההפרש בין מרווח הזמנים המומלץ לזה שנבחר ע"י התובעים).
שלישית, לאור סירובו של התובע לתבוע את טאם, שעל טיסתה לא עלה, ואשר ממנה הוזמנה עבורו הטיסה (ראה כתב התביעה "אין לי טענות לטאם" ו בקשה מס' 2), לא נבחנו מעשיה ומחדליה של טאם, אשר התובע היה אמור להגיע לשעריה לכל המאוחר בשעה 23:00 (שעתיים לאחר הנחיתה), מדוע לא פנה אליה התובע, ומדוע היא לא עשתה דבר בעניין ( ת"ק 3758/07 קאהן עדי נ' אייר פראנס, 18.5.2008, מופיע בנבו ובתקדין).
הנתבעת, לעומת טאם, טיפלה בפניית התובע מרגע הפניה, הטיסה אותו על חשבונה טיסה לברזיל למחרת היום, למרות שמקטע טיסה זה לא הוזמן אצלה, נתנה לו מיידית 35 ליש"ט לצרכים מיידיים, והמשיכה וטיפלה בעניין המזוודה, כפי שיתואר בחלק הבא של פסק הדין.
מכל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת אינה אחראית בגין האיחור בטיסה של 44 דקות, ואני מקבלת את טענותיה כי נקטה "בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק..." ( סעיף 19 לאמנת מונטריאול, כתבי אמנה מס' 1564, כרך 59, שהוחלו בארץ ביום 20/3/11 ב הודעת התובלה האווירית (כניסה לתוקף של אמנת מונטריאול), התשע"א-2011).
האיחור בהגעת הכבודה. מאחר והתובע לא הופיע לטיסה לברזיל, לא הועלתה מזוודתו על המטוס לברזיל. כעולה מהראיות ומטענות הצדדים, רק ביום 14/6/11 בבוקר הגיע התובע לדלפק הנתבעת בסן פאולו והודיע כי המזוודה לא הגיעה איתו בטיסה, והנתבעת החלה לטפל באיתור המזוודה. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי פעלה בסבירות לצורך הגעת המזוודה ליעדה, בהתחשב בשאר המחדלים של התובע, של סוכנות הנסיעות ושל טאם ( סעיף 20 לאמנת מונטריאול). המזוודה אותרה על ידי הנתבעת וביום 16/6/11 הגיעה, שוב במימון הנתבעת, למלון בו היה אמור התובע להתאכסן. התובע לא היה במלון, ולא נתן כל הסבר לכך, והמזוודה נמסרה לו לאחר שאותר ביום 18/6/12. על כן ניתן לקבוע כי האיחור הממשי הסתיים ביום 16/6/11, והעיכוב ביומיים נוספים מהטעם שהתובע החליף מלון ועבר לעיר ריו דה ז'ניירו, שלא היתה במסלול נסיעתו, רובץ על כתפיו בלבד.
אני קובעת כי הנתבעת פעלה בסבירות, כעולה מדו"ח הכבודה ( נספח ה' לכתב ההגנה). הנתבעת נתנה לתובע מייד 35 ליש"ט והשיבה לו את המזוודה תוך יומיים. אני מוצאת כי יש להפחית משמעותית את הפיצוי לתובע בגין האיחור במסירת הכבודה בשל מחדליו שלו, המחדל בהזמנה מלכתחילה ללא מרווח זמן מינימלי, העדר הפניה לטאם בסמוך לנחיתה בלונדון. אני דוחה את טענת התובע למעשה או מחדל של הנתבעת או מי מעובדיה שנעשו "בכוונה לגרום נזק או בפזיזות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים" ( סעיף 22(5) לאמנת מונטריאול, המחריג את ההגבלות בסעיפים קטינים (1) ו-(2) לסעיף 22). הנטל להוכחת הכוונה הרעה מוטל על התובע והוא לא עמד בו ( ע"א 74/81 אולימפיק איירוויס נ' קלימי, פ"ד לו(1) 1, המתייחס לסעיף 25 לאמנת ורשה, מקבילו של סעיף 22 לאמנת מונטריאול).
אני קובעת כי סעיף 22(2) לאמנת מונטריאול בעניין תיקרת הפיצוי המקסימלי חל במקרה דנן, ואין הצדקה לפריצת התקרה הסטטוטורית. שווי 1000 "זכויות משיכה מיוחדות" SDR ביום 15/6/11 היה 1,116 יורו (הנתונים נלקחו מ אתר קרן המטבע הלאומית www.imf.org באינטרנט). בהתחשב בעובדה שזה הסכום המקסימלי לנוסע לאובדן כבודה, הרי שבמקרה דנן שהכבודה לא אבדה, אלא הגיעה לידיו באיחור של יומיים, ולאחר טרחה ומאמצים רבים מצד הנתבעת ובהפחתת האחריות של התובע וצדדים שלישיים, אני מוצאת כי הסכום, שנמסר לתובע ע"י הנתבעת מיידית וללא תביעה בסך 35 יורו הינו סכום פיצוי ראוי, המבטא את היחס בין אובדן מלא לבין איחור של יומיים.
הסיכום הינו כי לתביעה ולסכומה אין בסיס משפטי או עובדתי, והיא נדחית.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' תמוז תשע"ב, 28 יוני 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
| הודעה | Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר. |
|
